אדוני היושב-ראש, שלום. שלום לכולם. אני יהושע שני, אביו של סרן אורי מרדכי שני, השם ייקום דמו, שנפל ביום שמחת תורה בגזרת כיסופים. אורי היה בחור ישיבה, הוא למד תורה, למד שנתיים בישיבה גבוהה, לאחר מכן התגייס לשירות מלא, שלוש שנים באגוז, גולני. אורי בא לשירות הצבאי מתוך שליחות, מתוך שליחות תורנית גם. אני רוצה לומר באופן כללי שעמדתי העקרונית היא שלהורים שכולים אין משקל יתר בדיון הזה של סוגית הגיוס, ואני אסביר. אנחנו שלחנו את הבנים שלנו, הבנים יצאו מעצמם, יצאו להילחם למטרה מאוד ברורה – להכריע את האויב. לנצח את האויב ולהסיר את האיום הביטחוני מעל מדינת ישראל. כהורים שכולים אני מרגיש חובה - - - לא, כהורה שכול, לא כהורים. תדבר בלשון פרטית.

אני לא הפרעתי. בוא נשמור על כבוד. כהורים שכולים – אישתי גם הורה – אנחנו שלחנו את הבנים למטרה להסיר את האיום הביטחוני, והמשקל שלנו גדול יותר מהמשקל של שאר אזרחי ישראל כדי לעשות כל מה שאפשר כדי שהיעד הזה שהבנים יצאו להילחם עליו יושג. יש גם מטרה נוספת ומשקל נוסף כהורים שכולים בזה שאנחנו רוצים לדעת מה קרה ב-7 באוקטובר. 7 באוקטובר לא קרה בגלל שלא היו חרדים בצבא. 7 באוקטובר קרה בגלל שהצבא התנהל בצורה מופקרת. בגלל שאלופים במטכ"ל ישנו על האף. לכן קרה 7 באוקטובר. בתור הורה שכול יש לי משקל יתר על אזרחים אחרים להבין איך יתכן ששנתיים אחרי פרוץ המלחמה אלופים בצה"ל שהיו אחראיים על ההפקרות שהייתה שם – הבן שלי שעה לעזרה מחיל האוויר. יום שלם הוא לחם, חיל האוויר לא היה שם. איך ייתכן שמפקד חיל האוויר עדיין בתפקידו? איך יתכן שרח"ט מבצעים, שכל תפקידו הוא להתכונן ליום 7 באוקטובר, לא היה מוכן ולא תפקד, וקיבל פרס, קיבל להיות ראש אמ"ן? זה מאבק שצריך להיות של הורים שכולים. הסוגיה של גיוס חרדים היא גם סוגיה פוליטית, היא סוגיה חברתית, היא סוגיה רוחנית, היא גם סוגיה ביטחונית. אני החלטתי לבוא היום, למרות העמדה העקרונית שלי, בגלל שאני ראיתי שתקופה ארוכה מגיעים הורים שכולים לכאן עם מופעים רגשיים ואותנטיים וכאב אמיתי, באים מתוך כאב אמיתי, ראינו את זה גם עכשיו, והדבר הזה, לצערי, משפיע – ואני רוצה לפנות כרגע בעיקר לחברי הקואליציה. חברי האופוזיציה עניינם להפיל את הממשלה, אבל חברי הקואליציה, שיש להם אחריות ויש להם מנהיגות, אסור שהאחריות תקרוס בפני הרגשות האותנטיים והאמיתיים. החוק הזה שמגיע, שאתם מביאים אותו, הוא לא מושלם, אולי אפילו רחוק מלהיות מושלם. ואנחנו כן רוצים שצבא העם יכלול גם את הציבור החרדי. אבל צריך לעשות את זה באחריות. צריך להבין עם מה יש לנו עסק פה. לקראת סיום אני רוצה להראות לכם תמונה. התמונה הזו זו תמונה של שני הבנים שלי: אורי, שהיה לוחם באגוז ומ"מ בגולני, ואלישע, שהוא חסיד, הוא גם שירת בצבא. אבל אני רוצה שתביטו היטב בתמונה הזו, כל היושבים בחדר, גם מי שמייצג פה את הציבור החרדי, וגם מי שמייצג את שאר הציבורים. מהם תיראו וכן תעשו. תהום פעורה הייתה ביניהם מבחינה אידיאולוגית, אבל אהבה גדולה הייתה ביניהם וגם הערכה הדדית. ואני רוצה לומר, ואני פונה בעיקר לחברים שלי שרוצים חוק מושלם, שרוצים חוק מושלם, אני אומר לכם רבותיי, אני מכיר חלק מכם, אתם אנשים נבונים, אתם אנשים שיודעים לקרוא את המציאות. אם אנחנו לא נעשה איזושהי פריצת דרך עם החוק שנמצא פה, אנחנו לא נשיג עוד חייל אחד, אנחנו נמלא את בתי הכלא. החבל המתוח ממילא, אנחנו נגרום שהוא ייקרע. אני מבקש לא שתסתכלו לי בעיניים או לבנים שלי. להסתכל דור קדימה – איך אנחנו מייצרים פה עם אחד, וזה יהיה בתהליך. כל מי שיש לו – או היו לו – ילדים מתבגרים או עוסק בחינוך יודע שבכוח – בוודאי לא להביא לוחמים קרביים. איך אפשר לייצר לוחמים קרביים באמצעות סנקציות? אני רוצה לסכם את הדברים ולומר – א', תודה על ההזדמנות לדבר. אני רוצה לבקש מכולם, מכל חברי הכנסת, מנהיגות נמדדת באומץ לקבל החלטות גם אל מול רגשות, ורגשות קשים. כמו שאמרתי, אני מכיר לא מעט מההורים השכולים שדיברו פה, ושותף לכאב שלהם, אבל אני קורא לכם כמנהיגים לשים את האחריות הלאומית במרכז, ולהביא את החוק הזה ,שיעשה פריצת דרך ויגרום לאיחוי השסע הנורא שיש בחברה. תודה.